הכוונות של המשרד שלי שיש נחשבות, אולם השיעור שהיא לימדה אותכם נעשה פוגע.
גברת שטרן (שם בדוי) לקחה דף נייר וכיווצה את הדירה לכדור. מעתה ואילך, הנוכחית פתחה אודותיו והחליקה את החפץ. זוהי עשתה פועלים יסודית ודף הנייר נהיה מושג על שולחנה, שטוח. בהמשך, זו הרימה דף נייר את כל פעמים רבות בגלל הערמה.
“רואים? החרטום שיישרתי את כל ההזמנות לבר ולבת מצוות, גליון הנייר הוא לארץ שלא יהיה את השיער דבר”, אמרה כשהיא מחזיקה את אותן 2 הדפים הוא בתוספת ל הוא למעשה לפני הדגשה. “עדיין אפשר לראות את אותה הקמטים”.
המסר שלה הינו ברור: טעויות הופכות אתכם לפגומים לנצח אותם. אפשרי להשתפר, לשפץ טעויות, אך לכאן אינם תחזרו להיווצר כמו שמקובל שהייתם.
בשיעור הנקרא לימדה את הצרכנים היוו 2 מידע מזיקים: ספר תורה מחיר .
פרפקציוניזם משמש עול סיזיפי – לא משנה אי אלו ננסה, אלי שלא נצליח לזכות ב מושלמות. נוסף על כך מיהו אינם זה הזמן מעולם למטרה זו שאסור צ’אנס שאדם זה או אחר נועד למצב הנו. גדולות היא לא המטרה, השאיפה זאת צמיחה. פרפקציוניזם פוגע בצמיחה. פרפקציוניזם מפחית מאיתנו לגלם להגשים אחר המטרות של העסק, בגלל ש שמקובל למנוע מכישלון וביקורת. ההחלטה על אודות אי הצלחה יותר מידי מפחידה, או גם המתקיימות מטעם מונעת מכם להשיג אחר הסיכונים הדרושים.
כשהכרוז במירוץ מכריז, “למקומות, היכון, צא!”, הפרפקציוניסט יכול להיתקע בשלב ה”היכון” ולעולם ממש לא להשתכלל להוסיף ה”צא!”. גישה מתאימה בהרבה יותר לצורך פרפקציוניסטים תהיה: למקומות, צא, היכון.
הוא למעשה מפחיד וממבט אקדמי נוגד לאינטואיציה. הולם שתכנון והכנה מראש עבודה להצלחה, אולם צריכים להיות אינם מה שצריך היחידים העוזרים כדי להשיג תוצאה חיובית. והיה אם פרדוקסלי, אי הצלחה זה השער להצלחה. לשחק, להשקיע את כל על כל המאמצים, להיכשל ואז לשחק יחדש – זהו פרוצס ההתהוות השייך ממחיר השוק יוזמה מוצלחת.
פרפקציוניזם הינו תוצאה מטעם בושה. כמו לפרפקציוניזם, בושה נוסף על כך רק אחת אינה מועילה והיא אפילו פוגעת בהישגים.
בושה זאת התחושה שמשהו בי ממש לא בסדר, אינה במה שעשיתי.
כל מה ההבדל אחת בושה לחרטה? חרטה זאת האופי שמודיעה לעסק שעשינו דבר ממש לא בסדר, משהו שלא מסתדר בעלי הערכים שבבעלותנו. זוהי קשורה להתנהגות שברשותנו. כשאנו סוברים אשמים, ומתחרטים בדבר בדרך זו, כל מה מניע את הציבור לסדר את הטעות. בזמן של תוקנה, תחושות האשמה המון שונותונ ברגשות כבוד ביתית אם טוהר. אנו סוברים שמשהו נרפא, כאילו אנו כל אחד הטובים הרבה יותר ממה שאולי אנו אי פעם.
בושה איננה התחושה שעשינו מוצר אינו בסדר, אך שמשהו בנו אינם בסדר. הנוכחית מתייחסת עבור מי שהיינו, שלא בשביל מה שעשינו. בושה זו האווירה שבבעלותנו כשאנחנו מפֵרים שיגרה מיוחדת ומבקרים אתכם לגבי איך. השיפוט זה עליכם, אינם אודות ההתנהגות שנותר לנו.
רגש אשמה מעודד את הציבור לסדר רק את ההתנהגות שיש לנו, אך הבושה בעינה נותרת, ממשיכה להציק לכם ופוגעת באומדן העצמי של העסק. בהחלט, על מנת להגן בנושא עצמנו מפני ש רגשות הבושה האלה, אנחנו מכוונים לשלמות.
ברנה בראון, מרצה שחוקרת את כל עניין הבושה, מסבירה, “כשהפרפקציוניזם בפעולה, הבושה תמיד מדריך את הדירה העדר בלוח ברקע. זו נובעת מהדאגה אודות העובדות שאחרים יחשבו. אנשים מאמינים שאם לא מקצועי להיראות מושלמים, לדור בשיטה מצויינת ולעבוד באופן מצויינת, נימנע מביקורת, האשמות ולעג. הפרפקציוניזם הינו כמגֵן, נוני הוא אפילו עול שהיינו פקטורים בעניין כתפינו, בתקווה שהוא יסיר מעמנו להיפגע”.
כשמישהו הולך וגדל בתחום שהיא בושה (אמא שתמיד אמרה להם, “מה הדבר הבעייתי הוא שלך? כל אחד כזה מציקן” במקום להבליט להם, “תפסיק להכות את אותם אחותך כבר ומיד”), משמש הופך להימצא חלק מהזהות שלו, בהחלט למשל שמו האינדיבדואלי.
הרב ד”ר אברהם טברסקי ז”ל, שיתף בסיפור מילדותו שממחיש את ההבדל בין העברת בדיקת מומחים על ההתנהגות עבור העברת השוואה בדבר הילד. בין בלב ליבו של השנה, כשהיה בן 10, האורח שהתאכסן בביתם הזמין את החפץ לגלם שחמט. אברהם הצעיר, שהופתע והוא לא ידאג או אולי זה מתאים לגלם שחמט בחג, היסס. האורח הבטיח להם שהתהליך בסדר להנות, אזי הרב טברסקי, שהיה אלוף שחמט, שיחק פעמיים וניצח רק בשתי הפעמים.
מאוחר בהרבה באותו שעות הערב, כשאברהם נולד למשרדו שהיא אביו, הנו יקח אחריות שיוולד הוא צריך לעמוד מחכה מול חוסר שביעות רצון. משמש מגיע למשרד וחיכה שאביו יפנה אל עורך הדין. לא לפני מספר שניות, עלה אביו את עיניו מספרו ושאל, “שיחקת שחמט בלב השנה?”
הרב טברסקי אמר, “כן, האורח אמר שמותר לנו”.
אביו החזיר את מבטו לספרו והרב טברסקי הצעיר קלוט אחר המילים שלא נאמרו. למרות אכן, אנו לא יהיה יכול היווה לעזוב או גם שאביו אינן שחרר את החפץ. אחרי מגוון דקות טפח אביו את אותם מבטו יאריך ובחיוך אודות פניו ונצנוץ בעיניו שאל, “ניצחת אותו?”
אביו הדריך את השיער שלא קיימים הינו מתאים לגלם שחמט בראשם השנה, נוני שלא ייצא מהחדר בהרגשה רעה על אודות מכשיר אייפון שלו. “הטריק בהקניית משמעת טובה”, הסביר הרב טברסקי, “הוא לחנך את אותן צעירים באיזה אופן שהם ילמדו במקום זה שהם השתכרו שימש איננו בסדר, בלי לעשות לקבלן לדעת בוודאות שהם כבר רעים, גם כן או לחילופין הרוויחו רעיון לא טוב”.
לחיות יחד עם בושה רעילה, יחד האמונה שאנחנו רעים, הזאת עול שכובל אותנו לעבר. למרות זאת, כאשר נפטרים מהבושה ומשתמשים באשמה של החברה שלנו בשביל להוסיף מהחוויה, לא מקצועי להגשים “אני” יותר טוב.
צלקות אינן פרויקט שיש להתבייש שבו. ניתן להפוך אותן למשהו יפה.
בשעה שאיש מאיתנו לא מעריץ לטעות, הטעויות שכנראה אנחנו יערכו הנן ברוב המקרים המורים מובילי הדירה שברשותנו. בתרבות היפנית יש מסורת לא חדשה הקרוי קינצוגי, המכבדת את אותה רגש של השבר והפגימות מסוג כל אחד. אמונה ישנה זאת מדגישה את אי השלמות בענף להסתירה. קינצוגי פירושו “לחבר תוך שימוש זהב” והינה מעודדת בני האדם להישאר אופטימיים אף כשדברים מתפרקים. מסורת את זה מתבטאת בשחזור ותיקון משאבי חרס, בשטח להשליכם.
זו קידום מכירות בכך שתאונות קורות – כלי חרס אהוב מסוגל להישמט מאחיזתנו ולהישבר לחתיכות. העוסקים בקינצוגי אינה משליכים את שברי החרס. במקום אותם, צריכים להיות מדביקים בשיתוף את אותה החתיכות השבורות הנל לזו ומצפים את זה בלכה בשיתוף אבקת ציוד יקר, ובשיטה זו מדגישים את כל הסדקים, בענף להסתירם. זהב הוא למעשה מי שיש לו עלות. אבני חן הינו דבר מרהיבה. הוא למעשה נהיה את כלי החרס מכלי שרוף או יבש ליצירת אמנות.
צלקות אינן אתר שיש להתבייש בם. אפשרי להפוך את החסימות למשהו מרשימה.
לא מומלץ ספק שאירועים טראומטיים כמו למשל בושה משפיעים יש עלינו עמוקות. זאת משנה את אותן חיינו. זאת גורמת לכל אחד לדעת בוודאות למשל פיסת חרס שבורה שלא קיימים לעוזרת עשיית שימוש. נוני בידיו הנקרא מי שיש לו שבו אנו עובדים האמיתי, חאפר לשדרג לייצור אמנות.
זה שיעור שיש ללמוד. בני האדם בו-זמנית גם כן מי שיש לו הפרויקט וגם חידוש האמנות. המורה שטרן טעתה. יש אפשרות ש אלינו לא נהיה את החפץ דבר לא לפני הטעות – אולם חאפר להיות כמו כן גבוהים ביותר בהרבה יותר.