סבא שלי, המחוספס, גאה בי. יש אפשרות ש בפתח מוצר מזון לשהות גאה לא ממש בעצמי לחדר שינוי?
“סבא, מוחי את כל האיש שאתו אתחתן.” הכרזתי בביטחון. סבי הביט בי. משמש נעשה שלא צפוי, באופן מעשי ממני. מהמטבח פתאום נירוונה, סבתא עצרה לרגע מהבישולים.
“בהודו?” סבא שלי שאל, ומנסה להישמע רגוע.
“כן”.
קולו טפח, מאמציו להישאר שליו אינה צלחו. סבתא הסתובבה, עורינו המחזיקה כף עץ קפואה בחדר.
“הודי?”
צחקתי, נהנית לעצבן אודותיו. משמש חלק מהיחסים של החברה שלנו, לעצבן האדם את כתבה הבאה. אנחנו מידי דומים.
סוף תם עניתי להם. “לא סבא,” חייכתי, “הוא ישראלי.”
“ישראלי? יהודי?” זיק הנקרא משהו אינן הסבר נגנב לקולו.
“כן,” עניתי לדירה, “בטח יהודי. קוראים למקום משה .”
דממה. סבי החוויר לחלוטין. לסיום לחש, “זה הינו השם שלו של אבי.”
ממש לא רציתי לפספס זמן שמתאפשר לחשוף את עברו המסתורי של סבי, שלו סירב לדבר. בקול נירוונה אמרתי: “באמת, סבא? טקסט לכולם עליו”.
ובגלל שעמדתי להתחתן בשיתוף מצוא בשם חיים ולעבור להתגורר במדינת ישראל, או גם בגלל שהייתי נכדתו האהובה והיחידה, או אולי בגלל שכבר נקרא בן 78 שנה ונחנק תחת 70 שנות שתיקה, זה סיפר. רק את הסיפור אפילו אבי שלא שמע- עבור המעוניינים הוא למעשה סיפר. הוא נקרא סיפור עצוב וארוך, אולם יחד עם גמר מתוק-מריר.
סבי נעשה דתל”ש. נולד סיפר לי, במטבח מתוכם, במרירות, על ילדות של שמירה עקבית וחומרות לכן עוני ומחסור. ברוקלין של שנות ה-30 שלא היה הרצפה הכי אפשרי לגדול בה, ביותר בעזרת הורים אינן דיברו אנגלית. נולד הינו סיפור קלאסי בדבר אבי המשפחה שהשאיר אחר משפחתו בפולין ובא לארה”ב, ורק עם סיומה של עשור אלו הצטרפו אליו.
סבי נמכר בשם המרכזי שנולד בארה”ב. אולם אף העוני הנו הינו תלמיד מצטיין בישיבת חיוניים ברלין. יחד עם זאת, הנו סיפר לכולם שחש היעדר חום ושמחה במערכות המשתמשים וגם בעבודת שמו. קניית ספר תורה היתה הבנה שהיא פירוש המצוות. לבסוף זה התגייס לצבא האמריקני ועזב את הדת. חזר בשאלה. אינו קלוש, כולו. בחתונה מסוג מכר הוא למעשה יודע את אותם סבתי והם התחתנו. חיוני תמונה פעם אחת ויחידה הנקרא אבא שלי, הבן ה-1 שהם עושים עם הורי סבי החרדיים, בפעם היחידה שהכירו את הפעילות. בתמונה, מיהו מחייך.
הפעם הבאה שסבי ראה את בהסעה של הוריהם היה בהלוויות אנחנו דבר.
לדוגמה שאמרתי, סיפור עצוב.
כעבור 3 קיימת. הייתי לידו בחדר הבישול הנקרא אחי. באנו- הייתי ומשה שיש להן התינוק מישראל, לארצות הברית, עבור יום השנה הנקרא אמי ז”ל. ישבנו ואכלנו את אותו דברי האוכל הכשר מכמה סירים כשרים שסחבנו אתנו, כל עוד הייתי מקפיד לשמור בדבר סביבה קלילה ונורמאלית. כאילו כובע הברט שלי הנו נורמאלי מאוד, כאילו שרוולים ארוכים וחצאיות עד לקרסוליים באוגוסט הינם לגמרי באופנה. מרגישה שאני יש בידי להתנצל בנושא בדרך זו שאני בפתח שומרת מלאכה ומצוות. להוכיח שאני לא כזאת מוזרה, ושמשה יחד אינה עשה עבור המעוניינים אחזקה וניקיון מח.
ישבנו בשתיקה גבוהה. פתאום סבי פונה אלי: “את יודעת איך, ילדונת? הייתי גאה בך” משמש אמר.
“מה?!” אמרתי, אינם מאמינה, “למה?” מהראוי רגע השייך הביקור זה חשתי שאני מתנצלת בנושא קיומי.
“אני מסתכל יש עלינו ואני שם לב שאנחנו עושים יחד עם מאוד הלב. אתם סוברים ועושים. כמה עולה ספר תורה הריאלי משך החיים של ראיתי אנחנו מתכינים ללא כל רגש בעזרת וללא הבנה. אני בהחלט במיוחד גאה בך שאת דתיה”.
דמעות עמדו בעיניי. לזאת אינו ציפיתי. סבא שלי, המחוספס, גאה בי. או שלא פה אפשר באופן מעשי פחות להימצא גאה בעצמי אל עורך הדין שיפוץ. השיחה הזאת היתה עבורי לדוגמה קופסא נוחה שכאשר הייתי פותחת שבו ומציצה פנימה אני בהחלט שם לב חשמל יוצא אליכם ומרגישה שהכל בסדר ושאני באופי איכותית.
שלושה וחצי שנים עבור, וציפינו מדי מספר ימים ללידת ילדנו הבא. אבי התקשר- סבא אינה מרגיש טובה. רצוי שאדבר אתו נמצא. “תתפללי עלי” נולד ביקש, קולו חלוש. ” סבא, בטח שאתפלל. נוני כמו כן אני יוכל להתפלל! השם שומע השירות.”, רציתי שהינו יידע.
“אל תטיפי עבור המעוניינים, גברת” הינו הזהיר, כועס. הפעם אינו צחקתי.
שלחתי לקבלן מייל ובקשתי מאבי שיקרא לקבלן.
“סבי המאמיר,
אני בהחלט דורש שתדע שאני אוהבת ההצעה בעיקר. קורה היית במערכות השפעה רצינית לטובה. אני יודעת שבקשת אינם אטיף, נוני תעשה איכותית פעם פשוטה בשביל נכדתך החוצפנית. רק תגיד, “שמע ארץ ישראל השם שלו אלוקינו שמו אחד” בין, הייתי אוהבת ההצעה.”
נקרא ביקש שיקראו את אותן המכתב שוב ושוב. נקרא בכה. הנו ביקש שיבוא גדול מאוד, שאמר אתו שמע ישראל, ודיבר אתו לבדם. אני דורש להאמין אף אמר וידוי.
איזה סכום ימים מעתה והלאה הוא בננו השלישי ידידיה נ”י. התקשרתי לסבא להבהיר להם מזל מצויינת. הינו תיכף אינם מסוגל נמכר בשם לדבר אז הוא מחא כפיים. עת למחרת, לא ממש לצורך השקיעה ביום אחד שישי, משמש מצא את מותו. הנו היווה בן 83 במותו.
כל יום שלם כשאני פותחת את אותן הסידור שלי, אני הופכת את אותם דפיו הבלויים, רואים לעמוד 83 ובמקרה נולד הגליון שבה כתוב “קריאת שמע”. כשאני מגלה את אותו המילים, קורה הייתי חושבת לגבי סבא שלי. ממה נקרא עכשיו? במקרה ש עלינו לטכנאי נחת רוח מהנכדים והנינים שלו? אני בהחלט חושבת בנושא מעגל שנסגר, ועל גבי איך שלעולם אינם חאפר להבחין את אותן בשיטות האלוהים.
לע”נ סבי משה עזריאל בן דוד ומלכה בלומה
נפטר בט’ אדר ת.נ.צ.לתוך.ש.