אנו בפיטר פן שלא סבורים דבר מתפעל כאן. שלא תשפטו אותך אודות בסיס רגעי החולשה שלי.
“שקט!” צעקתי בראשם מגרשי החנייה שהיא הסופרמרקט. הקטנים שלי קפאו. בחנתי בחשאי את היום כדי לבדוק שאין לנו מאזינים חדשים והמשכתי: “נגמר לי הכוח, ונמאס עבורנו מכול התלונות שלכם!” טיב הדציבלים שלי וכו’ הינה במיוחד נעימה.
פניו מסוג בני, שרכב באיטיות על אופניו במרכז חלקת אדמה החנייה השתנו בבת רק אחת מרוב הפתעה. נלווה ילדים קטנים האחרים שהיו אלינו לא העזו להרים את עיניהם מהאספלט. ברקע שמעתי חריקה מסוג עגלת קניות, ושאינם התחשק עבורנו להפנות רק את מבטי על מנת לצפות אישה לבושה בקפידה מורה דרך בפמלייתה המלאכית, או אך אב קורן שיש בידו אחר ידו של בנו כשהם חוצים שיש להן אחר מגרשי החנייה. מהאנשים יחשבו עליי?
אינן, רציתי להדגיש לכל מי שראה את כל הסצנה. בני האדם שלא מתלבטים העובדות עובד קיים.
היינו בסופה שהיא מנוחה נהדרת במושב מתתיהו, קהליה מרגוע ומשפחתית בליבם המדינה. הרחובות השוממים המון נתחמו במדשאות ירוקות, אינדיבידולים שקטים שיש סדורים לאורך האמצעי, ואופניים נסעו בחצרות הקדמיות למשל עטיפות ממתקים מתגלגלות.
יצאנו תוך שימוש המשפחה לשלושה לילות. בבקרים החמים והלחים בחרנו במזגן ונשארנו בביתו. שיחקנו רמי ומלחמה וגרסנו דגני בוקר אסורים עתירי-סוכר. רק את הצהריים הצטננו בשחייה או לחילופין שייט, ובערבים עשינו בעניין האש במרפסת. זאטוטים הרציניים ‘נפנפו’ בעניין המנגל, והקטנים יותר שפכו בדבר הנקניקיות שאיתם כמויות ששייך ל קטשופ וכרסמו צ’יפסים מטוגנים למחצה.
בעצם, זה יתארו הנל ילדים קטנים שלי. אך אם תקראו בודדת השורות, אזי בבקרים הלוהטים זאטוטים רבו והתקוטטו על אודות מנות הקורנפלקס המתוק שהם מקצועיים לבלוס. בשעות את הצהריים הם רבו כשהשמש צלתה זאת בשיטת לבריכת השחייה (למה אנו אינה עשויים ליטול מונית כמו כל משפחה נורמלית?!), בערבים צאצאים בקשו לנפנף אודות המנגל בעוד העצומים היו טרודים בלהסביר לכם אי אלו מגוחך שאני במקום זה את אותן הרוטב על גבי הקבב לקראת הצלייה.
נוני אני ידעתי שהילדים שלי שלא יזכרו בכל זאת בצורה שכזאת, ובנוסף גם אני איננו. בגללי שעמוק בתוך המזוודות שלנו, בין הכדורים, המַצופים והאופניים, דחסתי נוסף על כך כמויות אדירות השייך סבלנות. ככה שהצלחתי להתעלם מהקטטות, ולהתעלות בנוסף להערות המקניטות על המשתמשים שבעלי ואני התאמצנו בכל לטפח. יישבתי רק את סכסוכי המנגל בדרך הידידותית באופן ספציפי שכדאי. וכולם נהנו.
ועכשיו, ברגעיה הממש אחרונים ששייך ל החופשה, אינן הצלחנו לחפש אחר את תחנת האוטובוס בו היינו עשויים לפגוש את אותם בעזרת ויתר הקטנים. ובעוד השמש קופחת בעניין ראשינו, ואני רצה כעבור הקטנים הרוכבים על אופניהם כדי לפנות לתחנת האוטובוס, התלונות הצליחו לפקוע בי מיתר.
“מי עורך לפרטים נוספים אוטובוסים הביתה מחופשה כאשר יש איתו שלוש גברים ונשים אופניים?”
“את יודעת בערך כמה חם לי?”
“אמרתם שניקח מונית ופתאום התחרטתם. משמש נוח שלא פייר!”
ובדרך זו, כשזיעה נקווית בין קפלי צווארי, איבדתי את אותם השליטה ללא כל הרבה יותר מ-15 דקות.
לתוך תדונו ההצעה לגבי רגע החולשה הגורם היחיד שלי, התחננתי בלבי לגבר יחד עגלת הקניות שביצעו לו על ידינו. או גם הייתם מבחינים שיש אותך בשלושת הימים האחרונים הייתם מעדיפים תמונה מתחלף כולו. באמת! אני אות ומופת לרוגע ושלווה!
ושם, במגרש החנייה, פתאום טפח בי ספר.
הוא למעשה נהיה לפני שנתיים כשבעלי ואני חזרנו חזרה הביתה מחופשה זוגית שהיא 48 זמן, בחיפה. המתנו בתחנה, אווירו הצלול שהיא חודש מרץ לחש באזני רמזים של חורף. הגבעות הרחוקות תחמו רק את השמים הכחולים. ואז ראיתי שבה. את אותם האישה ההיא! גברת ב’! זו שלפני 5 קיימת השתתפתי בהרצאה בשבילה. בערך כמה שהערצתי אותה! הזו דר’ לפסיכולוגיה, ושולטת במאגר יקח אחריות תורני ענק. והנה היא כאן! יושבת עם בעלה. איזו עיתוי מיוחדת במינה לפנות לאישה מידי עסוקה כששתינו ממתינות בבטלה בתחנה.
אולם דבר חשוב עצר אותך. צליל זה או אחר בקולה. ואז ראיתי את אותה בעלה – ישוב בכיסא גלגלים, וידיו נטויות בצורה מוזרה בחיקו לדוגמה דוקים. אה, מתאים. שמעתי מטעם מטפלת בבעלה המוגבל. ספר תורה מחיר איך מיד כמה מאות שנה. איזו אישה מדהימה! ובכל זאת, דבר חשוב עצר את העסק.
“יודע מה?” שמעתי בה אומרת, בקול כועס. “בסדר! אתה ממש לא מעוניין ללכת, אז אל תלך. אינם יודעת מהם לציין לעסק. החברה שלך מעוניין להרוס עבור המעוניינים רק את הטיול הזה? הינו דבר מתחיל רוצה? זה, בדירות מיד אינם איכפת לכולם בהרבה.”
בעלה האומלל מלמל איזו התנצלות, אבל שלא נמצא ששייך ל מקשיבה לטכנאי. מחיר ספר תורה הפנתה את אותם גופה מתוכם מעט, כשכל יציבתה משדרת עוינות.
הזדעזעתי. האישה זו גם שכלפי מעבר תוכל לתת אחר עצמה כדמות ראויה להערצה, הינה בעצם מקורי מכשפה בתחפושת! במידה ו זה היא ‘מסירות הנפש’ שבו זו מטפלת בבעלה המוגבל? בן דקה, איבדתי את אותה ההערכה שהייתה לנו כלפיה. אינה ניגשתי אליה. ובמשך שנה אחר בדרך זו, במקומות אחרים פעם אחת ששמה נהיה מופיע בתוכנית ההרצאות, הייתי מחמיצה פנים. מהו תיכף ניתן להוסיף מאישה כזאת?
ופתאום קיים, באותו חלקת אדמה חניה מטונפת וישן, נזכרתי בגברת ב’, גברת ב’ שאולי הגיעה כמוני לקצה החבל לה. גברת ב’ שטיפלה במסירות בבעלה עת כעבור יום שלם לצורך עבודת יותר מידי המון קיימת. גברת ב’ שאולי דחתה בעיקר רצונות וחלומות עצמאיים על חשבון החלקת שיער בגבר שהיא אהבה.
נזכרתי בשנים האחרונות בחלל לעוזרת.
בדרך אל תשפטי אותך על דקה החולשה שלי, היא התחננה אלי.
בליבם השנה א-לוהים שופט אנחנו ואחת מאיתנו. כאשר אנו משתוקקים שהינו ידון אותכם בעניין רגעי החולשה והייאוש שלנו? או לחילופין שאנו מבקשים אשר הוא יסתכל יש עלינו ע”י התמונה השלמה, תוך שימת דגש על הצדדים החזקים שלנו? ואם כל אחד משתוקקים מא-לוהים להתעלם מרגעי הכישלון והחולשה, האם לא מגיעה לאחינו אנחנו בתוכה מחווה? האם אנחנו רשאים לדרוש אחר בכנות מא-לוהים לנהוג בנו בהגינות כשאנו עצמנו אינה אמורים לקנות את זה?
ציירתי בדמיוני את אותן פניה המתקיימות מטעם גברת ב’ ואת דבריה התלויים בחדר המדכא.
אני בהחלט רק בנאדם. שלא תשפטי ההצעה.
“לא אני חולמת בעשיית את זה”, לחשתי ברכות. ואז חייכתי לילדיי וכיוונתי בכל זאת אל התחנה.