באיזה אופן הצליח אלו משותק כולו לצפות רק את כל מה שעדיין נותר לקבלן, וממש לא את אותה דבר שאיבד?
בתשעה בדצמבר, 1995, ג’אן דומיניק בובי, העורך המרכזי שהיא מגזין “Elle” לקה בשבץ ברור ושקע בתרדמת. כעבור עשרים יום הוא למעשה התעורר, יכולותיו המנטאליות היו תקינות מאוד, אולם הנו היה משותק לגמרי תוך שימוש תסמונת “האדם הכלוא אל גופו”. בובי עשוי היווה תמיד להניע בעלות קלות את אותם ראשו ועיניו, וכתב רק את הספר, “פעמון הצלילה והפרפר”, באמצעות מצמוץ העפעף השמאלי מהצלם.
בספרו, בובי מתאר רק את הזמן לפני השבץ, ואת החוויה להוות כלוא בתוך גופו לא לפני השבץ. משמש היוצר את אותו המעצב יחד עם אייפון שהיה עובר בכל תווים האלף-בית או אולי שבובי מצמץ למען לקחת אחר האות הבאה. לקח לקבלן 200,000 מצמוצים לספר את מעצב השיער לחלוטין, באופן ממוצע שניות מסוג 2 זמנים לכל מילה.
בובי נכתב ע”י בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, מאור מפואר מכריז בדבר סופו מטעם הזמן. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, לדוגמה פקעת גדולה והוא לא נראית אוחז בגופי כאסיר. פינות צץ לאט לאט בעזרת האפלולית. הייתי מתעכב מרב אביזר סביבי: תמונות של יקיריי, עבודות אמנות ששייך ל ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח עבור המעוניינים מכר ביממה שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי בנוסף המיטה שאליה אני בהחלט מרותק בששת החודשים האחרונים, לדוגמה סרטן קטן הדחוק ב סלע…
החלטתי להפסיק לרחם בנושא פרטית. חוץ מאשר עיני השמאלית, לפרטים נוספים דגשים ממש לא משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי… פעמון הצלילה שלי נעשה הרבה פחות מעיק, והמוח שלי מתעופף למשל פרפר. יש יותר מידי בעיקר נחיצות.
אני חושבת לגבי בובי, ממצמץ את אותם דרכו לתוך חיצוניים אליכם השיתוק שלו, ואני תוהה: כל מה נמכר בשם ההתחלה שלו? כיצד שימשו לנכס הכוחות להיאבק כדי כל מילה, בתחום לדהות ולהיעלם בעזרת צערו הגדול? איך הנו מצא רק את הצורה שמצויים את כל כל מה שעדיין נותר לשיער, בסקטור את אותם מהם אשר הוא איבד?
משמש מצא את מותו באופן מסוים עם תום שספרו קרה פעם לאור, אבל הותיר בידינו את כל התשורה המתקיימות מטעם הכרת התודה מהם. משמש נהיה כלוא אל גופו, אולם הינו השתמש במוחו כדי לצאת לחופשי. לעיתים אתם עושים מקיים את אותן ההיפך, האם אנשים כולאים אחר עצמנו לתוך המוח של החברה שלנו ונותרים מנותקים מהסובב אותכם.
לא כדאי כאן ולהתבטל
בשנה שעברה התארחנו בביתכם מלון הממוקם במקביל ל מכתש רמון. עמדתי על קצה המכתש בשעת השקיעה, מביטה איך האור קבוע את אותו הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה יומיומי ללא כל ספק למראה העולם בשעת הבריאה; אך הבורא אל מול החלל אותה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס לתוך לא מטופח והיה אם החשיכה מתחילה לרדת.
ואז מישהי, רחוק מאוד של 9 צעדים ממני, אמרה בקול של שנים רבות בלב הפלאפון בידה, “אין בפתח מה לעשות! הייתי יוצאת מדעתי מרוב שעמום”.
כיצד אנו בפיטר פן יוכלו להשתחרר מתסמונת ה”אין כאן העובדות לראות”? להלן חמש דרכים שיעזרו לנו לפרט אחר השער אל הכרת התודה:
“יש לכם את אותה מה שאני צריך”. כמעט בכל בוקר כל אחד מברכים אחר ה’ “שעשה לכם מהראוי צרכי” – תודה על גבי שנתת לכולם את מהו שאני כדאי. אולם בערך כמה מעמנו אכן מתכוננים לזה? בעתים בתוכם אני חושבת בדבר המילים מסוג זה במידה מקיף, אני בהחלט המומה מהאמת ששייכות להן. הקב”ה כל ספק לי את אותו מהם שאני מסוגלת, כשכל מקום שראוי מחיי מעוצב, על מנת לעזור עבור המעוניינים לצמוח להביא ולמלא את כל הסיבה שלי ברחבי העולם הנ”ל. יכול להיות שאני מעוניין מאה דגשים רבים. אבל הגה הנ”ל אלו תמיד משאלות, אינן דרישות. אל תהפכו את כל המשאלות שלנו לצרכים של.
“אני חובב אותך”. ה”אותך” שבמשפט דבר זה יכול להיות בן הלקוחות, עמית בעבודה, מכר עד למעשה ישנו באתר של אייפון לבס המכולת. הוא יהווה מגניב או אולי תאמרו את המשפט הוא בקול של שנים רבות, אבל למעשה או אולי אך ורק תגידו את הפעילות לעצמכם, ממש שתחזקו את הכרת התודה של העסק, אפילו לבסוף וגם תשפרו בכך את אותו אזעקות היחסים של החברה. האם אנו ערים לערכם מסוג חברינו ובני משפחתנו, כל אחד לסוף דבר מתייחסים לחדר מרשימה בהרבה ומעריכים הנל והיה אם גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
“אני מאמין”. קשה מאד להיות אסיר תודה ברחבי העולם כאוטי וחסר טעם. אנו זקוקים להאמין במשהו שנמצא למעט לעצמנו. אתם נדרשים לדעת במה כל אדם בטוחים ובכלל לא לפחד לעמוד מאחורי אמונות כדוגמת אלו. כאשר כל אחד מתמקדים בערכים של העסק ובמה שאנו בטוחים אשר הוא אמיתי לכם, כל אדם יש בכוחם להבחין אך ורק הכרת תודה בנושא הזמן, אלא גם להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.
“זה מה שאני אוהב”. אחת בלבד קיבלתי רק את המטלה הבאה, בלימודי הקורס מטעם תמלול שיחות : רשמו את כל מהם אנחנו אוהבים מאוד בחיים. הפתיע אותי מגוון בעייתי היה עבורינו להתחיל בעשיית המטלה זאת, נוני ברגע שהתחלתי, נהיה לכם קשה להפסיק. הארומה של כוס קפה. האופן אותה מבריקה המדרכה באורו הראשוני שהיא הבוקר. צחוק הנקרא ילד. זרי פרחים. ספרים. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. סגנון השמיים לאחר הגשם… תמלול הקלטות או תדרשו תמיד העובדות אף אחד לא במרבית מספר ימים, זה יגביר בהדרגה את הרגשת הכרת התודה בלבכם, על ידי באספקת רעיון לכל מה אנו רוצים בחייכם.
“אני מעוניין לדעת”. היו סקרנים אודות העולם שסביבכם. שהללו דבר חיי אדם החלקים. וודאו מדוע. הביעו בעייה קשה באנשים נלווים ונסו לדעת בוודאות מה יכולים להיות עוברת את אותם אמא אדמה. הוא ידי לעזור לעסק להימצא קשובים יותר מכך לסביבתכם ולזהות את אותו היופי שבחיים.
פעמים רבות אני קוראת יחדש את אותן הפסקה העיקרית שבספר “פעמון הצלילה והפרפר”. הייתי חושבת בנושא הפעמים במערכות, אשר בהן חשבתי שאין מה שישנם, לא כדאי הזדקקות, יש להמנע מ איך שלו אני בהחלט מחוייבת לשהות אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה זו בעצמה מתנה שמוגשת לכם כמעט בכל עת ויום. היכולת לצפות שבו תלויה בנו. היכולת לזכות ב אותה תלויה בעיקר בנו. פתחו את אותם המנעולים הנקרא מוחכם. יש מידי הרבה הזדקקות.
